פסק-דין בתיק ע"א 2860/02

לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כבוד השופטת ש' אלמגור) מיום 5.8.02 (ת"א 62193/00) שקיבל את תביעת המשיבה והמערערת שכנגד (להלן: " המשיבה" או " אריה") וחייב את המערערת והמשיבה שכנגד (להלן: " המערערת" או " הכשרת היישוב") לשלם תגמולי ביטוח בסכום של 440,000 ש"ח בגין גניבה של משאית ומשאבת בטון בניכוי השתתפות עצמית ובצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום 15.10.01, וסכום של 75,000 ש"ח בגין נזק תוצאתי. בית המשפט חייב את הכשרת היישוב לשלם לאריה את הוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד בסך 45,000 ש"ח בצירוף מע"מ.  

1.         רקע

(א)                המערערת ביטחה משאית (להלן: " המשאית") ומשאבת בטון (להלן: " המשאבה") שהיו בבעלות המשיבה, בפוליסה שרכשה ממנה המשיבה ביום 1.6.99 לתקופה שמיום רכישת הפוליסה ועד ליום 31.5.00 (להלן: " הפוליסה"). ביום 6.4.00 נגנבו המשאית והמשאבה שהייתה מורכבת עליה (להלן: " הגניבה"), והמשיבה דרשה מהמערערת לשלם לה תגמולי ביטוח בגין הגניבה. המערערת סירבה לעשות כן, והמשיבה הגישה נגדה את התביעה נושא ערעור זה.

(ב)                המערערת טענה להגנתה כי היא פטורה מתשלום תגמולי הביטוח למשיבה שכן המשיבה לא הוכיחה שהמשאית והמשאבה נגנבו, לא הוכיחה שמיגנה את המשאית והמשאבה בשלט בעל קוד אישי כנדרש בפוליסה (להלן: " שלט קוד אישי"), ולא עמדה בחובת הקטנת הנזק בכך שלא שיפצה את המשאבה כשזו נמצאה; בין השמאים מטעם הצדדים קיימת מחלוקת לגבי שווי המשאבה והנזק התוצאתי. נוסף על כך טענה המערערת שהמשיבה אינה הבעלים של המשאית והמשאבה ולכן אינה זכאית לפיצוי בגין גניבתם. טענה זו העלתה המערערת רק בשלב הסיכומים בבית משפט השלום.

2.         פסק דינו של בית משפט קמא

(א)                בית משפט קמא קבע שהוכח שהמשאית והמשאבה נגנבו, היינו, הוכח מקרה ביטוח, וכי למשיבה או מי מטעמה לא היה קשר לגניבה. בהמשך דן בית משפט קמא בשאלת עמידת המשיבה בדרישות המיגון שבפוליסה, וקבע כי המשיבה עמדה בדרישות המיגון. היא התקינה שלט קוד עוד בשנת 1997 עם קבלת הדרישה הראשונית. הדרישה להתקנת שלט קוד אישי השונה מהקיים הוספה לפוליסה לאחר שזו כבר נחתמה, והמערערת לא הפנתה את תשומת לב המשיבה לשינוי זה. משלא עמדה המערערת בחובה להודיע למשיבה על הדרישה להתקין שלט קוד אישי במקום שלט בעל קוד מתחלף, שאותו נדרשה להתקין על פי הפוליסה במועד החתימה (להלן: " שלט קוד מתחלף"), אין המערערת פטורה מתשלום תגמולי הביטוח למשיבה מהטעם של אי התקנת שלט קוד אישי.

(ב)                בית משפט קמא דחה גם את טענת המערערת שלא הוכחה שהמשיבה אינה בעלת המשאית ולכן אינה זכאית לתשלום הפיצוי, וקבע שהמשיבה היא הבעלים של המשאית.

(ג)                  באשר לשיעור תגמולי הביטוח:

בעניין שווי המשאית לא היתה מחלוקת בין הצדדים, וערכה הועמד על 110,000 ש"ח. את שווי עבודות ההתקנה של המשאבה על המשאית ותשלומים לרשויות העמיד בית-משפט קמא על 80,000 ש"ח. באשר לשווי המשאבה קבע בית משפט קמא שמשאבה שמצאה המערערת בכפר יפיע אינה המשאבה המבוטחת, ולכן שלל את אפשרות שיקומה ושיפוצה של אותה משאבה. בית משפט קמא קיבל את חוות דעת השמאי מר יוסף אבני מטעם המערערת והעמיד את שווי המשאבה והמשאית, בתוספת 10% מאחר שמדובר במשאבה בלי תוף, על 440,000 ש"ח. מסכום זה יש להפחית את דמי ההשתתפות העצמית שבהם נושאת המשיבה.

(ד)                בעניין נזקיה העקיפים של המשיבה קבע בית משפט קמא כי משלא יידעה המערערת את המשיבה על השינוי בתנאי הפוליסה, ובבוא העת עם התרחשות המקרה הביטוחי לא שילמה למשיבה את תגמולי הביטוח בשל שינוי זה, הרי שהמערערת הפרה את חובת תום הלב, ועליה לפצות את המשיבה גם בגין הנזקים שאירעו כתוצאה מהפרה זו, כאשר הנטל להוכחת הנזק מונח לפתחה של המשיבה. בית משפט קמא קבע שאין להסתמך על דוח רווח והפסד מיום 21.12.00 שהציגה המשיבה, אך מנגד קבע שהוכח שפעילותה של המשיבה שותקה כתוצאה מהגניבה, ופסק למשיבה פיצוי בגין נזק תוצאתי בסכום של 75,000 ש"ח. לסכומים האמורים הוסיף בית-משפט קמא הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך  45,000 ש"ח +מע"מ.

3.         הטענות בערעור

אלו טענות המערערת:

(א)                המקרה דנן נמנה עם המקרים בהם על ערכאת הערעור לסטות מכלל אי ההתערבות בממצאים עובדתיים, להתערב בממצאים שקבע בית משפט קמא, ולדחות את הקביעות שהובילו את בית משפט קמא למסקנה שאכן ארע מקרה הביטוח, דהיינו הגניבה, ושלמשיבה לא הייתה בו יד. ב"כ המערערת מפרט את התמיהות שעוררו עדויות עדי המשיבה שלדעתו מחייבות את המסקנה שמקרה הביטוח לא ארע כלל.

(ב)                בית משפט קמא תחם את גדר המחלוקת לשאלה אם הותקן במשאית ובמשאבה מיגון כמפורט בתנאי הפוליסה. כיוון שלא הייתה מחלוקת שלא הותקן שלט קוד אישי, יש להשיב בשלילה לשאלה שהגדיר בית משפט קמא. הטענה כי דרישת מיגון זו הוספה לפוליסה לאחר שהמשיבה חתמה עליה מהווה שינוי חזית, שכן היא לא נטענה בכתב התביעה אלא רק בשלב ההוכחות ובשלב הסיכומים, והיא אינה נכנסת לגדר המחלוקת דלעיל. משלא ניתנה למערערת האפשרות להתגונן בפני טענה זו, יש לדחותה. לפיכך מתבטל הנימוק העיקרי שביסוד פסק הדין בשאלת האחריות.

(ג)                  המערערת לא הוכיחה נזק שכן היא אינה הבעלים של המשאבה. מר אריה גאון, מנהל המשיבה (להלן: " גאון"), העיד כי הוא זה שרכש את המשאית והמשאבה, ולא המשיבה. כמו כן העיד גאון כי המשאבה הייתה בבעלות חברה אחרת (ג. אריה בע"מ).

(ד)                לא היה מקום לפסוק למשיבה פיצוי בגין נזק תוצאתי, הן משום שלא הוכח חוסר תום לב של המערערת הן משום שהמשיבה לא הוכיחה נזק עקיף. בית משפט קמא קבע שהמשיבה לא עמדה בנטל ההוכחה לגבי הנזק העקיף, ומשכך שגה כאשר הסתפק בקביעת שיעורו על בסיס אומדנה.

אלו טענות המשיבה:

(א)                קביעת בית משפט קמא שהמשאית והמשאבה אכן נגנבו היא קביעה שבעובדה שאין להתערב בה בערעור.

(ב)                הפוליסה דורשת כתנאי לכיסוי בגין נזקי גניבה שלט קוד מתחלף, וכפי שהוכח בבית משפט קמא המשיבה התקינה שלט שכזה. שינוי הדרישה להתקנת שלט קוד אישי לא הובא לידיעת המשיבה, כפי שחייבת הייתה המערערת לעשות, ולכן אין לפטור את המערערת מחבותה על יסוד אי קיום דרישה זו על פי הפוליסה. אין בעדותו של השמאי מטעם המערערת מר עוזי רז, או של מר אבי מדעי קצין הביטחון של החברה שהתקינה את מערכת השליטה (חברת "איתוראן"), כדי לסייע למערערת בטענתה לקיומו של סייג הפוטר אותה מחבותה.

(ג)                  בדין דחה בית משפט קמא את טענת המערערת בעניין בעלות המשיבה במשאית ובמשאבה, הן מהטעם שטענה זו הועלתה באיחור הן לגופו של עניין.

(ד)                בדין קבע בית משפט קמא שהמשאבה שבה מדובר הייתה משאבה ללא תוף.